---

סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

---

עודכן לאחרונה ב־15:49, 14 באוקטובר 2024.

מי אינו זכאי לפיצוי עקב תאונת דרכים

סעיף 7 לחוק הפיצויים, המהווה ללא ספק את אחד מאבני היסוד של ההסדר החוקי בעניין הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מורה כדלקמן:

"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

(1)        מי שגרם לתאונה במתכוון;

(2)        מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;

(3)        מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

(4)        מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע;

(5)        מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

(6)        בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו".

אין כל מחלוקת כי מקור מרכזי לדחיית תביעות פיצויים של נפגעי תאונות דרכים הוא התגבשות אחד מהחריגים לאחריות הקבועים בסעיף 7 לחוק הפיצויים. אכן, לצד הרחבה המשמעותית של מעגל הניזוקים הזכאים לפיצוי בעקבות חקיקתו של חוק הפיצויים, הוציא חוק הפיצויים מכלל הזכאים לפי החוק, מקרים שהמכנה המשותף להם הוא כי הם נוגדים את תקנת הציבור. תכליתה של הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים, כפי שציין בית המשפט פעמים אין ספור, היא, בין היתר, תכלית עונשית, דהיינו, המחוקק שואף להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים. תשלום פיצויים לנפגעים המעורבים במעשים או במחדלים המנויים בסעיף 7 לחוק הפיצויים עלול היה לפגוע בתחושת הצדק. הטעמים המשתקפים בסעיף 7 לחוק הפיצויים הם אפוא טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע[1].

הכלל הבסיסי לעניין הוכחת התגבשות אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 7 לחוק הפיצויים הוא הכלל הרגיל המשמש בדיני הביטוח, דהיינו, כי הנטל להוכיח סייג לאחריות מוטל על חברת הביטוח. כלל זה אף עולה בקנה אחד עם הכלל הראייתי הכללי יותר, שלפיו צד למשפט נדרש להוכיח טענה המקדמת את עניינו במשפט. עם זאת, כפי שנראה להלן, לא תמיד הדברים כה פשוטים, וסוגיית נטלי ההוכחה והראיה הנוגעת לסעיפיו הקטנים של סעיף 7 לחוק הפיצויים העסיקה וממשיכה להעסיק לא מעט את בתי המשפט. בשורות הבאות ארחיב אפוא בסוגיה זו, תוך ניתוח כללי ההוכחה והראיה החלים על כל אחד מסעיפיו הקטנים של סעיף 7 לחוק הפיצויים.

---

 קבלו ייעוץ משפטי מעורך דין לתאונות דרכים בלינק הבא: עו"ד לתאונות דרכים.

---

סעיף 7(1) לחוק – נטלי ההוכחה והראיה לעניין גרימת תאונת דרכים במתכוון

סעיף 7(1) לחוק הפיצויים קובע כי "מי שגרם לתאונה במתכוון" אינו זכאי לפיצויים מכוח החוק. נטל ההוכחה לעניין גרימת התאונה במתכוון – ככל סייג אחר לאחריות הביטוחית – מוטל על חברת הביטוח. ראוי להדגיש בהקשר זה כי סוגיית הגרימה של מקרה הביטוח במתכוון אינה באה לידי ביטוי רק בסעיף 7(1) לחוק הפיצויים, אלא גם בסעיף 1 לחוק. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע את ההגדרה למונח "תאונת דרכים". וכך נקבע בסייפה להגדרה זו: "…ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". חזקה ממעטת זו באה להחריג ולהוציא מכלל "תאונת דרכים" את "התאונה המכוונת". אולם, למרות שהחזקה הממעטת מהווה חלק מהגדרת מקרה הביטוח, הרי כפי שצוין לעיל, הנטל להוכיחה מוטל על הטוען לה, דהיינו, על חברת הביטוח ולא על הנפגע, וזאת מכיוון שמבחינה מהותית מדובר בסייג לאחריות חברת הביטוח, ושילובה בהגדרת מקרה הביטוח אינו יכול לגרום להיפוך הנטלים[2].

כך או כך, חברת ביטוח הדוחה תביעה על יסוד סעיף 7(1) לחוק הפיצויים נדרשת להוכיח כי תאונת הדרכים שבה היה מעורב התובע נגרמה על ידו "במתכוון". בעניין בנא נגד אררט עמד בית המשפט העליון על מהותו של יסוד הכוונה בציינו כי: "הכוונה לגרום לתאונה, בה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה"[3]. משמע, חברת הביטוח המבקשת להסתמך על סעיף 7(1) לחוק הפיצויים לשם שלילת הפיצוי נדרשת להוכיח כי הנפגע התכוון לגרום לתאונה, ואין די בהוכחת התנהגות העולה כדי רשלנות או פזיזות כדי להחיל את הסעיף.

על רקע האמור לעיל עולה השאלה, האם חברת ביטוח המבקשת להסתמך על סעיף 7(1) לחוק הפיצויים לשם שלילת הפיצויים מהנפגע, רשאית להחיל עליו את החזקה העובדתית מתחום המשפט הפלילי שלפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו? ככלל, בתי המשפט נוטים להשיב לשאלה זו בשלילה. לפי גישת הפסיקה, אין לפרש את המושג "במתכוון" לפי מבחני המשפט הפלילי. כך לדוגמה נפסק כי אין לצאת מתוך הנחה מוקדמת, כי אדם הקופץ ממכונית נוסעת מתכוון לגרום לעצמו נזק גופני[4]. לפי גישה זו, אין די במעשה היוצר סיכון לגרימת תאונה ולהיפגעות כדי להצביע על כוונה לגרום לתאונה וזאת אף אם עושה המעשה מודע לסיכון. שאם לא כן, יסוד הרשלנות שסולק מההסדר החקיקתי למתן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים יחזור אליו בדלת האחורית[5]. משמע, על חברת הביטוח מוטל הנטל להוכיח כי הכוונה של המבוטח הייתה לגרום לתאונה עצמה, ואין די בהוכחה שלפיה המבוטח היה מודע לכך כי התנהגותו יצרה סיכון חמור ליצירת נזק. כך למשל, במקרה אחד פסק בית המשפט כי מבוטח שנהג בפראות וגרם לתאונה בהיותו נתון להשפעת משקאות משכרים, לא גרם לתאונה "במתכוון"[6]. במקרה אחר הגיע בית המשפט למסקנה דומה, תוך שהוא מציין כי: "נהיגה בפראות, תוך הפרת חוקי התנועה ואף אי ציות לשוטר, כל אלה אין בהם כדי להצביע על כוונה לגרום לתאונה. אף אין בעובדת היות [התובע] שיכור כדי ליחס לו כוונה לגרום לתאונה. אמנם [התובע] הכניס את עצמו במודע למצב של שכרות מרצון, והתנהגותו בכביש הייתה אף היא נמנעת מבחינתו. ברם, אין לומר כי התכוון לגרום לתאונה ולנזק במתכוון…"[7].

לא למותר לציין כי גישה זו, שלפיה אין להחיל את החזקה העובדתית שלפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, תחול ביתר שאת מקום שבו המעשה המכוון של הנפגע היה חף מכל פגם מוסרי. כך למשל, בית המשפט קבע כי נערה (טרמפיסטית) שקפצה ממכונית נוסעת עקב חששה כי הנהג זומם לפגוע בה – לא התכוונה לגרום לתאונת דרכים, גם אם הייתה קיימת מידה גבוהה של הסתברות כי קפיצה שכזו תביא לתאונה[8]. לפי אותו היגיון נקבע כי אישה שקפצה ממכונית בשל סערת רגשות בה הייתה נתונה עקב ויכוח סוער עם בעלה – לא גרמה לתאונה במתכוון[9].

---

[1] ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה 3, תש"ס), בעמ' 434.

[2] עמ' 16 לעיל, "משמעות נטל הבאת הראיות בתביעות ביטוח".

[3] ע"א 1342/99 בנא נגד אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(3) 433, 435.

[4] ת"א  146/91 ויצמן נגד ויצמן, פ"מ תשנ"ב(ג) 485.

[5] ת"א  679/83 חסן נגד חדיג'ה, פ"מ תשמ"ז(א) 221.

[6] ת"א  874/84 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד חזן, פ"מ תשמ"ח(א) 208.

[7] ת"א 1791/03 רבאח נגד שאקר (פורסם באתר נבו).

[8] ת"א 679/83 חסן נגד חדיג'ה, פ"מ תשמ"ז(א) 221.

[9] ת"א  146/91 ויצמן נגד ויצמן, פ"מ תשנ"ב(ג) 485.

---

עו"ד יניר הראל כותב מאמרים משפטיים ועדכוני חדשות שבועיים מפסיקת בתי המשפט בישראל.

---

עו"ד יניר הראל מתמחה במימוש זכויות בקשר עם תביעות נפגעי תאונות דרכים.

---

עו"ד יניר הראל הינו מחבר הספר המוביל "דיני הראיות בתביעות ביטוח ופלת"ד".

---

משרד יניר הראל ושות' הינו בעל הצלחות מוכחות וניסיון רב בטיפול בתביעות נפגעי תאונות דרכים. 

---

---