---

הוכחת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנזק שנגרם לנפגע

---

עודכן לאחרונה ב־07:47, 24 ביוני 2024.

הגדרת תאונת דרכים בחוק

המונח "תאונת דרכים" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, נסמך, כמתואר לעיל, על שישה יסודות (אירוע התאונה; קרות נזק גוף; קיום קשר סיבתי; רכב מנועי; השימוש בו; מטרות תחבורה). זו לשון ההגדרה הבסיסית:

"'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה…".

לצורך זכאות לפי חוק הפיצויים, אין די בכך כי הנפגע עשה "שימוש" או נפגע כתוצאה מ"שימוש" של אחר "ברכב" בעת "האירוע" "למטרות תחבורה", ובכך  שנגרמו לו "נזקי גוף". על הנפגע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השימוש התחבורתי שנעשה ברכב לבין התוצאה המזיקה ("עקב"). הסיבתיות העובדתית עניינה בזיקה בין הגורם הרלבנטי לבין התוצאה המזיקה, ובענייננו, בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזקי הגוף. המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי היה בתחילה מבחן הסיכון, שהועדף בדעת הרוב בפרשת שולמן נ' ציון חברה לביטוח[1]. על פי מבחן זה, שימוש ברכב יהא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם, אם הנזק מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. במקביל למבחן הסיכון הוצע מבחן "השכל הישר" כמבחן בלעדי לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי. על-פי מבחן זה, על הקרבה הרעיונית של השימוש ברכב לנזק הגוף להיות מעבר למקריות מזדמנת בלבד. אותם מקרים בהם הסיכון בא לידי מימוש מקרי, ולא רלבנטי, שעה שנעשה שימוש ברכב, אינם מקיימים את הקשר הסיבתי הנחוץ. עם קבלת תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים על-ידי המחוקק, התקבעה התפיסה כי מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן משולב של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתוחם על ידי מבחן השכל הישר, ויש להוכיח כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלבנטית ממשית כלשהי להתרחשות הנזק[2].

---

הוכחת קשר סיבתי בין תאונת דרכים לנזק גוף עקב התאונה

השאלות הנוגעות לאופן שבו יש להוכיח את הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזק הגוף, ולזהות הצד הנושא בנטל ההוכחה, מתעוררות במספר מצבים טיפוסיים, כגון מצב שבו אדם נמצא ללא רוח חיים בתוך או בסמוך לרכב מנועי, ומתעוררת השאלה האם מותו נגרם עקב השימוש ברכב המנועי. כך לדוגמה, באחד המקרים נדון עניינו של אדם אשר נמצא ללא רוח חיים מחוץ לטרקטור בו נהג[3]. השאלה שעמדה בפני בית המשפט היא האם מותו נגרם עקב שימוש ברכב מנועי או שמא שימש הרכב כזירה בלבד להתרחשות המוות? בית המשפט המחוזי (השופטת וילנר) מציין כי השאלה הנדונה נחלקת לשתי שאלות משנה, האחת במישור העובדתי והשנייה במישור המשפטי. הראשונה – האם התאונה נגרמה כתוצאה ממותו של המנוח, או שמא מותו נגרם כתוצאה מהתאונה? והשנייה – מהי רמת ההוכחה הנדרשת מהתובעים לשם עמידה בנטל המוטל עליהם להוכיח את קרות התאונה? לדברי בית המשפט, אין חולק במקרה דנן על עצם קרות התאונה, וכי היא נגרמה תוך כדי שימוש ברכב. אלא, שפסיקת פיצויים לתובעים מותנה בקיומו של קשר סיבתי, היינו, כי מות המנוח נגרם עקב התאונה וכתוצאה ממנה. לפיכך, במידה והמנוח נפטר כתוצאה ממחלה, או כתוצאה מכל גורם מתערב זר אחר, ולאחר הפטירה ארעה התאונה, אזי ברי כי נזקי התובעים אינם תולדה של התאונה. במקרה שכזה, לא תוטל חבות על הנתבעת. בית המשפט מוסיף ומציין כי השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה במקרה דנן היא לכאורה שאלה ברורה – פשיטא שעל התובעים. אלא שהדברים אינם כה פשוטים, שכן נשאלת השאלה, מהי כמות הראיות או רמת ההוכחה הנדרשת מהתובעים במקרים כגון זה בו המנוח נפטר ונסיבות התאונה נותרו עמומות. האם לדוגמא, יש לחייב את התובעים להסכים לנתיחה שלאחר המוות כדי לשלול בוודאות כל גורם אחר למוות לבד מהתאונה, או שמא ראוי להסתפק ברמת הוכחה פחותה מכך. שאלה זו של נטל ההוכחה ורמתו, מציין בית המשפט, היא עיקר הסוגיה הניצבת בתיק זה. אין מחלוקת, מוסיף ומציין בית המשפט, כי בתביעה על פי פוליסת ביטוח, נטל ההוכחה להוכיח את אירוע מקרה הביטוח, ובענייננו את התאונה, מוטל על התובע (או תלוייו). נטל זה טומן בחובו שניים אלה:  האחד, להוכיח את עצם התרחשות התאונה, והשני, את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען (בענייננו, המוות) לבין התאונה. מהי אפוא מידת ההוכחה הנדרשת מהתובעים להוכיח שניים אלה? בשלב הראשון – על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כלומר עליהם להתכבד ולהביא ראיות ממשיות קונקרטיות ופוזיטיביות המוכיחות את עצם התרחשות התאונה והשימוש ברכב מנועי. בשלב השני – במידה והתובעים עמדו בנטל בשלב הראשון, עליהם להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק. לדעת בית המשפט, זה השלב בו ראוי להקל עם התובעים: עליהם להראות כי נמצאו ממצאים אופייניים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק, כמו חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלנית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד. במידה והתובעים עמדו בנטל (ראשוני) זה, או אז עובר הנטל אל המבטחת להביא ראיות המקימות חשד ממשי כי הפגיעה או המוות נגרמו בשל נסיבות שונות שאינן נובעות מהתאונה. עמידה בנטל (כבד) זה, תחזיר את הכדור למגרשם של התובעים ויוטל עליהם נטל השכנוע הסופי או נטל ההוכחה המשני להפריך את החשד האמור. מצב מאוזן במקרה זה יביא לדחיית התביעה. לדעת בית המשפט, אין הצדקה מבחינת מדיניות רצויה ותכלית דיני הביטוח, להכביד על התובעים יתר על המידה ולחייבם להביא, בכל מקרה ומקרה, גם במקרים בהם מצב הדברים נחזה להיות ברור, ראיות פוזיטיביות לשלול כל גורם אחר למוות לבד מהתאונה. לדרישה כזו יש הצדקה רק באותם מקרים בהם נמצא אדם ללא רוח חיים בנסיבות בהן לא נמצאו בזירה ממצאים אופייניים שיש בהם כדי להצביע על השימוש ברכב כגורם רלבנטי לקרות התאונה, להבדיל מזירה בלבד; או במקרים בהם, על אף הימצאות ממצאים אלה, עמדה המבטחת בנטל המוטל עליה להראות חשד ממשי כי המוות נגרם שלא כתוצאה מהתאונה. אז ורק אז, על התובעים להפריך את החשד, בין על ידי מתן הסכמה לנתיחה שלאחר המוות ובין על ידי כל ראייה אחרת^[4].

סוגיית הוכחתו של הקשר הסיבתי בין אירוע הנחזה להיות תאונת דרכים לבין מות המבוטח עלתה גם בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת נזאל נגד הפניקס^[5]. בית המשפט קמא דן במקרה שבו המנוח נפטר בעת שנסע ברכבו. אלמנתו וילדיו של המנוח, שהגישו כנגד המבטחת תביעה לקבלת פיצויים מכוח פוליסת ביטוח החובה של המנוח, טענו כי מות המנוח נגרם בתאונת דרכים. המבטחת טענה כי מותו נגרם מסיבה רפואית כלשהי ולא עקב תאונת דרכים. בית משפט קמא עמד על כך שקיימות שתי אפשרויות אשר יכולות להסביר את מות המנוח, האחת – המנוח נפטר תוך כדי נהיגה ובעקבות זאת הפסיק לשלוט במכונית ופגע במעקה בטיחות; השנייה – המנוח נפטר כתוצאה מכך שמכוניתו נתקלה במעקה הבטיחות. על רקע מכלול הראיות שהובאו בפניו, לרבות העדר חבלות חיצוניות על גוף המנוח מיד בסמוך לאחר התאונה, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה עד כדי הטיית מאזן ההסתברות, לאפשרות לפיה מות המנוח נגרם עקב שימוש בכלי רכב מנועי, ועל כן דחה את התביעה. התובעים ערערו לבית המשפט העליון. לטענתם, משלא הייתה מחלוקת כי המנוח מצא את מותו תוך כדי נסיעה, הנטל עבר אל כתפי המבטחת לשלילת הקשר הסיבתי, וממילא לא הובאו ראיות כלשהן על ידה שיש בהן להצביע על בעיה רפואית שגרמה לפטירת המנוח. בית המשפט העליון (השופט עמית) דחה את טענתם. לדבריו, מכלול הראיות מצביע על כך שהמנוח איבד שליטה על הרכב. לא היו סימני בלימה, תנאי הראות היו טובים, הכביש היה תקין, המנוח נצפה כשמכוניתו גולשת באיטיות לצד התעלה לאחר עקיפת אוטובוס, נמצא מת במכוניתו ללא סימני חבלה על גופו, וההתרשמות הראשונית של הנוכחים בזירת ההתרחשות הייתה כי נפטר שלא כתוצאה מתאונת הדרכים. בית המשפט סמך את ידיו על פסק דינה של השופטת וילנר, המתואר לעיל, שם נקבע כי בשלב הראשון על התובעים להוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ובשלב השני, להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, כאשר ראוי להקל עם התובעים את הנטל בשלב זה. לדברי בית המשפט העליון – משלא נמצאו בזירה ממצאים אופייניים המעידים על קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין פטירת המנוח, ניתן לקבוע כי התובעים (המערערים) לא עמדו בנטל הראשוני.

פרשת הכשרת הישוב נ' פלוני^[6] מהווה סיכום יפה של ההלכות שנקבעו בפרשת עכאוי ובפרשת נזאל.

המנוח בפרשה זו מצא את מותו במהלך נהיגתו במונית. המונית בה נהג המנוח התנגשה בעוצמה בקיר בטון מימין לנתיב הנסיעה, ובהמשך נתקעה בסבך שיחים שבצד נתיב התנועה. למונית נגרם נזק כבד, כרית האוויר שבמונית נפתחה והמנוח נמצא בתוכה עם סימני חבלה בחזה. בעקבות מותו של המנוח, עיזבונו ויורשיו (להלן: המשיבים) הגישו תביעה לבית משפט השלום נגד המבטחת של המונית, לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח עקב תאונת הדרכים. בתגובה, טענה המבטחת, כי התאונה נגרמה כתוצאה מאירוע לבבי בו לקה המנוח, אשר התרחש לפני התנגשות המונית בקיר הבטון. לטענת המבטחת, האירוע הלבבי הוא שהביא למות המנוח ולאובדן שליטתו על המונית, ורק לאחר מכן התנגשה המונית בקיר הבטון ונעצרה בשיחים. על כן, טענה המבטחת, מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה מ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ויש לדחות את תביעת המשיבים נגדה.

בית משפט השלום דן בתחילה בשאלת החבות בציינו כי בחינת סיווג התאונה היא דו שלבית: בשלב הראשון יש להבחין בין תאונה "נקייה מתהיות" לגבי הגדרתה, לבין תאונה המעוררת תהיות באשר לאופן בו נגרמה. כאשר מדובר בתאונה שאין לגביה תהיות, כך נקבע, אין להכביד על התובע בהבאת ראיות לשם הוכחת טענותיו מעבר להוכחת עצם התרחשות התאונה. ואולם, כאשר מתעוררות "תהיות" באשר ל"תאונה", אין להסתפק בהוכחת התרחשות התאונה בלבד, אלא על התובע להביא ראיות לשם מתן הסברים ביחס לתהיות שהתעוררו. בשלב השני, המתקיים כאשר הוסרו התהיות ביחס ל"תאונה" (או שהתאונה הייתה נקייה מתהיות מלכתחילה), על הנתבע מוטל הנטל להוכיח שהמוות נגרם כתוצאה מאירוע לבבי ולא מהתאונה עצמה. במקרה דנא, קבע בית משפט השלום כי התאונה בה מצא המנוח את מותו היא נקייה מתהיות. בהקשר זה צוין, כי המונית התנגשה בעוצמה בקיר בטון מימין לנתיב התחבורה באופן שגרם למונית נזק עצום, כך שסוג הנזק שנגרם לרכב ביחס לנזק הגוף לא מעורר תהיות. בנוסף, הובהר כי המבטחת לא העלתה כל טענה בנוגע לאופן התרחשות התאונה, ולא הוכיחה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מאירוע לבבי, מלבד שהצביעה על חשד לאירוע לבבי כאמור. ואולם, כך צוין, אין די ב"חשד" גרידא כדי להוביל למסקנה לפיה מותו של המנוח נגרם מאירוע לבבי. משכך, קבע בית משפט השלום כי האירוע שהוביל למותו של המנוח הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ועל כן יש לקבל את תביעת המשיבים ולזכותם בפיצויים.

המבטחת ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות: על-פי דעת הרוב נקבע כי יש לדחות את הערעור. דעת המיעוט סברה, לעומת זאת, כי יש לקבל את הערעור בשאלת החבות ולקבוע כי לא הוכח שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הסתמכו על המודל שנקבע על ידי השופטת י' וילנר, בפרשת עכאוי, כמתואר לעיל, וניתחו את התשתית העובדתית והראייתית בהתאם למתווה זה. ואולם, בעוד ששופטי הרוב מצאו כי התובעים הרימו את נטל ההוכחה הראשוני על שני שלביו, שופטת המיעוט סברה כי התובעים לא הצליחו להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק. בדעת הרוב צוין כי מהתיק המשטרתי עולה כי פגיעת המונית במעקה הבטיחות והפגיעה הנוספת לאחר מכן בקיר בצד ימין של הכביש, הובילו לנזקים משמעותיים למונית עצמה. בנוסף, בדו"ח הפרמדיק שנכח במקום צוין כי המנוח היה "מוטל מחוץ לרכב, (קינמטיקה בינונית / קשה), מחוסר הכרה, ללא נשימה ספונטנית…סימני חבלה ושפשוף על בית החזה (כנראה מחגורת הבטיחות)…". בדעת הרוב נקבע כי די בכל אלה כדי לקבוע שעלה בידי המשיבים להצביע על ממצאים אופייניים בזירת התאונה כאפשרות סבירה שהשימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלוונטי, ממשי, לקרות הנזק. על-כן, כך נקבע, המשיבים הרימו את נטל ההוכחה הראשוני על שני שלביו. משכך ובהתאם למתווה שנקבע בעניין עכאוי, פנתה דעת הרוב לבחון האם המבטחת הרימה את הנטל שהועבר לכתפיה, והביאה ראיות המקימות חשד ממשי לכך שהמוות נגרם מחמת סיבות שונות שאינן נובעות מהתאונה. נקבע, כי המבטחת לא עמדה בנטל זה, על אף שבדו"ח הבוחן המשטרתי נכתב כי מותו של נהג המונית נקבע "עקב חשד לאירוע לב". דעת הרוב עמדה על כך שהבוחן המשטרתי אינו בעל מומחיות רפואית, וכי לעומת דו"ח זה קיימים ממצאים אחרים המעידים על תאונת דרכים, כמפורט לעיל. כמו כן, שופטי הרוב דחו את טענות המבטחת בדבר מחלות והגבלות רפואיות מהן סבל המנוח בעברו כתומכות באפשרות קיומו של אירוע לבבי. נקבע כי התיעוד הרפואי הנדון עוסק באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות ואין בו כדי להצביע על מצב רפואי שעשוי להסביר התרחשותו של אירוע לבבי ביום התאונה.

לעומת עמדת הרוב, דעת המיעוט סברה כי המשיבים לא עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהם להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח. בניגוד לשופטי הרוב, קבעה דעת המיעוט כי במקרה דנא לא נמצאו בזירה ממצאים אופייניים המצביעים על כך שהשימוש ברכב הוא הגורם הרלוונטי לקרות התאונה, וכי מכלול הנתונים מצביע על אפשרות סבירה יותר שמותו של המנוח לא נגרם עקב התאונה. לגישתה, מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה חשד ממשי לכך שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתקף לב. קביעה זו, הושתתה, על ממצאים בשטח הנוגעים לזירת האירוע, למצב הרכב ולמצבו של המנוח בסמוך לאחר התאונה. דעת המיעוט הוסיפה וציינה כי לא נמצא כל גורם להתחרשות התאונה וכי תוואי הדרך ומקצועיותו של המנוח – כנהג מונית – לא עולים בקנה אחד עם התרחשותה. התאונה התרחשה בצהרי היום, בתנאי דרך טובים, לא נמצאו סימני בלימה ואף לא סימנים המעידים על כך שלאחר ההתנגשות בקיר המנוח עשה פעולה על מנת למנוע הגעה לשיחים מעברו של הכביש. מנגד, הממצא שלפיו הרכב ניזוק באופן משמועתי אין בו כדי להעיד שהמנוח נפגע בגופו באופן שהביא למותו. הודגש כי מלבד סימן שפשוף על החזה, לא נמצאו על גופו של המנוח סימנים המעידים על כך כי אלו גרמו למותו. צוין, כי איש ממחברי הדו"חות שצוינו לא העיד בבית המשפט, חרף סתירות שנפלו בין הדו"חות, וכן לא הובאו חוות דעת רפואיות המעידות על מצבו של המנוח עובר לתאונה והקשר בין מצבו אז לבין התאונה.

על רקע האמור, דעת המיעוט בפסק הדין קבעה כי המשיבים לא הרימו את הנטל הראשוני המוטל עליהם להוכיח קשר סיבתי. עוד צוין, כי בניגוד לנסיבות בעניין עכאוי, במקרה דנא לא הובאו די ראיות להראות שבשעת התאונה המנוח היה בחיים וכי התאונה היא זו שגרמה למותו. דעת המיעוט סברה כי נסיבות המקרה הנדון דומות יותר לנסיבות שבעניין נזאל כפי שטענה המבטחת.

לסיכום, נקבע בדעת המיעוט כי היה מקום למנות מומחה או להחזיר את התיק לערכאה הדיונית על מנת שימנה מומחה, אך בהעדר חוות דעת כאמור ובהינתן כי המשיבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, יש לקבל את הערעור של המבטחת ולקבוע כי לא הוכח שמותו של המנוח נגרם עקב התאונה. חרף האמור, שופטי הרוב סברו כי המשיבים הרימו את הנטל המוטל עליהם, ועל כן, נדחה הערעור של המבטחת על פסק דינו של בית משפט שלום.

כלפי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הופנתה בקת רשות ערערו לבית המשפט העליון. בבקשה נטען כי שופטי הרוב בפסק הדין המחוזי שגו בניתוח הראיות שהובאו בפניהם ובכך, לא זו בלבד שהגיעו לתוצאה שגויה, אלא שאף קבעו קביעה מרחיקת לכת העומדת בניגוד לכלל לפיו "המוציא מחברו על הראיה", ובניגוד לפסיקות אחרות בנסיבות דומות. לטענת המבטחת, נוכח הראיות שהוצגו, היה על בית המשפט לקבוע כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פטירת המנוח. המבטחת הסתמכה, בין היתר, על האמור בדו"ח של בוחן התנועה אשר קבע כי מדובר בחשד לאירוע לב, וכן על דו"ח הפרמדיק שהצביע גם כן על תלונה נוירולוגית של דום לב. המשיבים, כך נטען, לא הביאו כל ראיה לעניין הקשר הסיבתי ואף לא ביקשו למנות מומחה רפואי לשם כך. כמו כן, לטענת המבטחת, אין בממצאים שנמצאו בזירה כדי להעיד על התרחשותה של תאונת דרכים, וכי הנסיבות מובילות למסקנה הפוכה ולפיה אירוע הלב התרחש לפני קרות התאונה. בין היתר, מצביעה המבטחת על כך שהמונית נסעה במהירות לא גבוהה בתנאי ראות טובים ועל כך שלא נמצאו סימני בלימה המעידים ניסיון למנוע תאונה. מנגד, סימני החבלה על החזה של המנוח כתוצאה מחגורת הבטיחות, מעורבות הטראומה בתאונה והפגיעה המשמעותית ברכב יכולים היו להיגרם כתוצאה מפגיעה שקרתה לאחר שהמנוח לקה בליבו ונפטר ולא כתוצאה מתאונת הדרכים שאירעה.

המבטחת סמכה ידיה על פסק דעת המיעוט שלפיה המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם כדי להוכיח את קיומם של יסודות סעיף 1 לחוק, המזכה נפגע בפיצויים עבור נזק גוף שנגרם "עקב שימוש ברכב מנועי". מכל מקום, כך נטען, המבטחת קיימה את הרכיבים שנקבעו בעניין עכאוי, שכן היא הביאה ראיות המקימות חשד ממשי לכך שהמוות נגרם מסיבות שונות שאינן התאונה, במטרה לסתור את טענות המשיבים ביחס לקשר הסיבתי וממילא להטיל על המשיבים את הנטל הסופי להפריך את החשד האמור. בנוסף, שבה המבטחת וטוענת, כי המקרה דנא דומה בנסיבותיו לעניין נזאל, בו נקבע כי לא הוכח שהמנוח נפטר כתוצאה מהתאונה.

בית המשפט העליון קבע כי דין הבקשה להידחות, שכן השאלות אותן מעוררת המבטחת עוסקות במובהק במחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים, ואף המבטחת עצמה לא ניסתה לעטות על הבקשה אדרת עקרונית מלאכותית. משכך, אין המקרה שלפנינו נמנה בגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". שופטי הרוב, בפסק דין מנומק ומפורט ניתחו את מכלול הראיות שהיו בפניהם והגיעו לכלל מסקנה כי המשיבים עמדו בנטל המוטל עליהם והוכיחו שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה לפי החוק ושמות המנוח נגרם כתוצאה מתאונה זו. שופטת המיעוט סברה מנגד, כי לא די בראיות שהובאו על ידי המשיבים, וכי הם לא עמדו בנטל שהוטל עליהם. הנה כי כן, מדובר במחלוקת הנוגעת לממצאים עובדתיים במובהק, שאינה מעלה כל שאלה משפטית המצריכה הכרעה. מכאן, שאין גם חשיבות של ממש לשאלה האם המקרה דנא מזכיר בנסיבותיו את עניין עכאוי או את עניין נזאל, שכן בסופו של יום הדין נגזר מן העובדות, וחזקה עלינו מצוות המחוקק כי הדין ייקבע לפי דעת הרוב.

מעבר לדרוש בית המשפט העיר כי טענותיה העיקריות של המבטחת מופנות נגד הקביעה הנוגעת לשלב הוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מות המנוח, שכן לטענתה בית המשפט המחוזי פטר לכאורה את המשיבים מכך. ואולם, לא כך עולה מפסק הדין. שופטי הרוב מנו את הנסיבות שהובילו למסקנה לפיה המשיבים עמדו בנטל הראשוני להוכחת קרות התאונה והקשר הסיבתי בינה לבין הנזק. הובהר כי סימני החבלה על גופו של המנוח והפגיעות המרובות שנגרמו לרכב, מספיקים "על מנת לקבוע, אף בהעדר חוות דעת של מומחה רפואי, כי הם עמדו בנטל הראשוני … ". נראה, אם כן, כי בניגוד לטענות המבטחת, שופטי הרוב לא "דילגו" על שלב בחינת הקשר הסיבתי, אלא שלאחר בחינה זו הגיעו למסקנה השונה מעמדת המבטחת. זאת ועוד, המבטחת הלינה על כך שהמשיבים לא עתרו למינוי מומחה רפואי. ואולם, נראה כי די היה למשיבים להראות כי "נמצאו ממצאים אופייניים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק", בלשון פסק הדין בעניין עכאוי, על מנת שיעמדו בנטל הראשוני להוכיח כי המנוח נפגע כתוצאה מהשימוש ברכב המנועי, ונטל הבאת הראיות להוכיח כי המוות לא נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב יועבר אל שכם המבטחת. במיוחד כאשר נפסק כי מן הראוי להקל עם התובעים בכל הנוגע לעמידה בנטל הראשוני האמור. בהקשר זה ייאמר גם, כי העובדה, שהתאונה התרחשה כאשר הרכב נסע בכביש פנוי ובתנאי דרך טובים ושהמנוח היה נהג מקצועי, אינה, כשלעצמה, שוללת את משקל הנתונים המצביעים על כך שהמוות נבע מהתאונה, שכן די בחוסר תשומת לב רגעית, בהסטת מבט או בתנועת גוף לא זהירה של נהג הרכב כדי לגרום לאיבוד שליטה. המבטחת, אליה עבר הנטל להביא ראיות במטרה לשלול את המסקנה (הטנטטיבית באותו שלב), לפיה המוות נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב, הייתה יכולה לבקש מינוי מומחה רפואי במטרה להוכיח שהמוות נגרם מאירוע לבבי שקדם לתאונה, והיא לא עשתה כן. מומחה רפואי היה יכול גם לחוות דעתו בשאלה האם אי מתן הסכמה לנתיחה שלאחר המוות פגע באפשרות לעמוד על סיבת המוות. כלומר, אי הגשת בקשה למינוי מומחה רפואי פועלת במקרה זה לחובת המבטחת דווקא, ולא לחובת המשיבים, אשר, מבחינתם, היו יכולים להסתפק בהצגת הנתונים שנאספו בזירה ובראשם אופי הפגיעות ברכב ובגוף המנוח, כדי לעמוד בנטל הראשוני להוכיח שהמוות נגרם כתוצאה מהתאונה. נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

---

לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין לענייני תאונות דרכים לחצו על הלינק הבא: עורך דין תאונות דרכים

---

הוכחת החמרת מצב לאחר תאונת דרכים

מצב טיפוסי נוסף שבו מתעוררות שאלות קשות לעניין הוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק, הוא מצב שבו חלה החמרה במצבו הרפואי של הנפגע, וקיים קושי לקבוע האם החמרה זו נובעת מאירוע התאונה, או שאין לה קשר לתאונה. כך לדוגמה, באחד המקרים שנדונו בפסיקה[7] דן בית המשפט באשה שנפגעה בתאונת דרכים ונגרמה לה נכות ישירה בשיעור של 70%. בעת אשפוזה עקב התאונה היא נפלה, ונכותה הוחמרה לכדי 100%. בית המשפט קבע כי הנפילה הייתה תוצאה של התאונה, ועל כן יש לזקוף את תוצאותיה הרפואיות של נפילה זו על חשבון דרגת הנכות הכוללת שיש לקבוע לנפגעת. אמנם, מציין בית המשפט, ממצאי המומחים בעניין זה לא היו חד משמעיים. המומחה הסתפק בביטוי "קשר עקיף" בין התאונה לנפילה, אך ממצאיו נתמכו בנתונים נוספים המלמדים כי הנפילה הייתה תוצאה מסתברת של ההרעה במצבה הפיסי של הנפגעת בעקבות תאונת הדרכים. תאונה זו גרמה להתפתחות חריפה של מצב דמנטי. היא הוליכה לנסיגה קשה בתפקוד הנפגעת. לנסיגה זו הייתה השלכה על יכולותיה הפיסיות של המנוחה. בנסיבות אלה, ציין בית המשפט, הונחה תשתית ראייתית מספקת לקשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנפילה. הנתבעים במקרה דנן (הנהג הפוגע וחברת הביטוח שלו) בחרו להימנע מזימון המומחים לחקירה. הם קיבלו את הממצא לפיו יש להניח "שקיימת אפשרות לקשר עקיף" בין תאונת הדרכים לבין הנפילה כמות שהוא. לדברי בית המשפט, משעה שהמומחה קבע כי קיימת אפשרות לקשר עקיף ואף הצביע עליה במפורש, הופנו העיניים, כמו ראשי הצופים במשחק הטניס, לעבר הנתבעים. אך הנתבעים בחרו לשתוק, אולי מתוך הנחה כי הנטל מוטל על התובעות (יורשיה של הנפגעת). ואכן, מציין בית המשפט, ברגיל, נטל ההוכחה מוטל על התובעות, גם לעניין הקשר הסיבתי. נטל זה "משמש, לעיתים, בשני מובנים שונים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. אם בגמר גביית העדויות מתברר, כי טענה פלונית לא הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט, יכריע בית המשפט על פי נטל השכנוע… ואילו נטל הבאת הראיות אומר, אם מבחינת כמות הראיות שהוגשו ובהנחה שהן מהימנות – מותר לשופט לקבוע ממצא. שני הנטלים גם יחד מוטלים על התובעות. על כן, לכאורה, הנתבעים כאן היו רשאים להיות פסיביים, ולהטיל על התובעות את הנטל להוכיח את תביעתן. אי הבאת ראיות מצד הנתבעים, לעניין זה, אינה יכולה להוות תשתית לקביעתו של ממצא. ברם, לא ניתן להרחיק לכת במידת הפסיביות שניתן ליחס לנתבעים. לעיתים, העדרן של ראיות יכול לפעול לרעת הנתבעים, שכן לעיתים עובר נטל הראיה (אך לא נטל השכנוע) אל הנתבעים. כך יקרה כאשר התובע הציג ראיות מספיקות, לצורך קביעת ממצא הנחוץ לצורך קבלת התשובה. מצב דברים זה כמוהו כ"הדלקת אור אדום", שאם לא ירימו הנתבעים "את הכפפה", וינסו באמצעות ראיות משלהם, להדוף את הטענה, הם עלולים להימצא חייבים. בנסיבות אלה, בחירת "טקטיקה" של העדר הבאת ראיות, יש בה משום סיכון ממשי שבית המשפט ימצא שהתובע הרים את נטל השכנוע, ויפסוק לטובת התובע, מבלי שהנתבע ניצל ההזדמנות להבאת ראיות מטעמו". במקרה דנן, מציין בית המשפט, עדויות המומחים תומכות בטענה כי בעקבות התאונה נפגעו גם יציבותה של הנפגעת, וגם כושר התמצאותה. פגיעה כזו, על פניה, מוציאה את הנפגעת מגדר המקרים המתייחסים לסיכון רגיל של החלקה ונפילה. הנפגעת לא הייתה בקבוצת הסיכון הרגיל של מחליקים ומועדים. היא נחשפה לסיכון יתר, וזאת בעקבות תאונת הדרכים שארעה לה. אמת, הנפגעת הייתה בגיל מבוגר. הסיכון של החלקה קיים תמיד, ואפשר שהוא מתגבר בגיל מבוגר. אך לא כל מעידה או נפילה היא בבחינת סיכון רגיל שאינו גורר הטלת אחריות או מנתק את הקשר הסיבתי עם פעולה של המזיק. אחריות נזיקית יכולה לקום גם בגין סיכון "רגיל". כך, למשל, "המתנדנד בנדנדה" יכול ליפול מן הנדנדה. זהו סיכון רגיל. ואולם, אם בנדנדה היה פגם, כגון בורג משוחרר, אשר גרם לנפילה, לא יוכל מפעיל הנדנדה להישען על הטענה כי הנזק היה בכל זאת בגדר סיכון רגיל וטבעי. באותו אופן, הרוכב על סוס יכול ליפול. זהו סיכון רגיל. אך סיכון רגיל זה אינו משחרר מאחריות את המניח אוכף פגום על גבו של הסוס. לדברי בית המשפט, התובעות הניחו במקרה זה תשתית ראייתית מספקת לסיכון היתר שנגרם לנפגעת עקב התאונה. נכות בשיעור 70 אחוז ממקמת את המנוחה בקבוצה של סיכון יתר כזה. עצם העובדה שמדובר בנפילה, הנחשבת ל"סיכון רגיל" אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנפילה. לא כל נפילה היא בבחינת סיכון רגיל. נפגע כושר הראייה של הנפגעת. נפגע כושר התמצאותה. נפגע שווי משקלה. נפגעו יכולותיה המנטאליות. פגיעות אלה חשפו אותה לסיכון מוגבר של מעידה ונפילה. הן אלה שהובילו לתאונה השנייה. בית המשפט מוסיף ומציין כי לתוצאה דומה ניתן היה להגיע על ידי החלה של תורת הנזק הראייתי. במקרה זה, אחראים הנתבעים לנזק שנגרם בתאונה הראשונה. טיבו של נזק זה הוא כזה, שאינו מאפשר הפרדה ברורה בין התאונה הראשונה לבין הנפילה. הנפגעת לא השהתה את תביעתה. זו הוגשה עוד קודם לנפילה. הנפילה החמירה את מצבה, והחמרה זו נושאת אופי בלתי ניתן להפרדה מהנפילה. על כן, התוצאה היא העברת הנטל מהתובעות אל הנתבעים, נטל שמשמעותו הוא שהנתבעים הם אלה הצרכים להפריך את הקשר בין התאונה לבין הנפילה[8]. ודוק: תורת הנזק הראייתי לא תגרום להעברת הנטל בכל מקרה בו אירעו שני מקרי נזק זה אחר זה. היא תחול רק כאשר הנזק שנגרם באחד האירועים מונע, בשל אופיו של הנזק, את היכולת להפריד את הנזק מהאירוע האחר. במצב דברים זה, אחראית המבטחת גם לנזקים הנוספים אלא אם כן יעלה בידיו להציג ראיות המאפשרות להפריד בין הנזקים השונים.

מצב טיפוסי נוסף שבו עשויות להתעורר שאלות מורכבות ביחס להוכחת הקשר הנטען בין השימוש ברכב המנועי לבין הנזק, הוא מצב של תאונת "פגע וברח", שבה הולך רגל נפצע או נהרג – לפי טענתו או טענת עזבונו – כתוצאה מפגיעתו של רכב שפרטיו נותרו עלומים. שאלה שכזו התעוררה בבית המשפט, כאשר התובעים טענו כי המנוח נפגע מרכב וכתוצאה מכך נפל, נחבל קשות בראשו ונפטר, ואילו קרנית טענה כי המנוח נפל עצמונית ובסיום נפילתו נחבט קלות ברכב[9]. על כן, טענה קרנית, שימש הרכב כזירה בלבד ולא כגורם לתאונה. מאחר שכך, לא הוכחה לטענת קרנית תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. באותו מקרה הרכב המעורב לכאורה בתאונה לא אותר. התובעים הביאו אפוא את תביעתם בפני בית המשפט. התביעה דנן, מציין בית המשפט, הינה תביעה אזרחית רגילה ומכאן שנטל השכנוע מוטל על התובעים. נטל זה כולל את הוכחתם של כל יסודות החבות של קרנית. השאלה היא, מציין בית המשפט, האם משתנה מידת השכנוע בנסיבות העניין, היינו, האם מדובר בנטל שכנוע מוגבר, כטענת קרנית, נוכח העובדה שעסקינן בתאונת "פגע וברח", או שמא מדובר בנטל מופחת נוכח העובדה שמדובר בתביעת עיזבון, היינו, תביעה של תובעים שלא נכחו בזירת התאונה הנטענת ואין בידם פרטים מכלי ראשון על אודות התאונה? בית המשפט מציין כי אמנם, בפסיקת בית המשפט (השופט לרון) נקבע כי כשמדובר בתאונת פגע וברח "יש ללא ספק להקפיד ולבחון בתשומת לב את גרסת התובע שהרי מה קל יותר מלטעון שאדם נפגע על ידי רכב בלתי ידוע, מה גם בשעת חשיכה … ושהרכב ברח ונעלם. בנסיבות אלה קשה לקרן להביא ראיות סותרות …"[10]. אולם אין ללמוד מכך על הכבדת הנטל המוטל על התובע. כך למשל, ניתוח הראיות של המקרה שממנו לקוח הציטוט מפי השופט לרון מעלה כי בנוסף להתרשמות שלילית מאמינות התובעים הובאו ראיות על נסיבות אובייקטיביות המעמידות בספק רב את גרסת התובעים, כך שלבסוף המסקנה המתבקשת הייתה כי התובעים לא הטו את מאזן ההסתברויות לטובתם. בפסק הדין האמור, מציין בית המשפט, אין כל אחיזה לטענת קרנית בדבר נטל שכנוע מוגבר. בנקודה זו עבר בית המשפט לבחון את טענת התובעים, בדבר נטל שכנוע מופחת המוטל על העיזבון. בית המשפט מציין כי אכן, נכון הדבר כי בתביעה נגד עיזבון, ובהתקיים נסיבות העונות על הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 [הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי], נדרש בית המשפט לנמק מה הניעו להסתפק בעדות יחידה[11]. לעומת זאת, כאשר העיזבון הוא התובע, אין הוא נהנה מ"הנחה" בעניין זה. אמנם, ייתכן כי לא יכבידו עם עיזבון בדרישה להבאת ראיות [במישור נטל ודיות הראיות] מקום בו מטעמים אובייקטיביים וסבירים אין בידי העיזבון לספק ראיות אלה, אולם בכך אין העיזבון נבדל מכל בעל דין אחר.

---

[1] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נגד ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2), 841.

[2] דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נגד נאסיף מזאוי, פ"ד נז(3), 152-145.

[3] ת"א  942/04  עזבון המנוח עכאווי חמד ז"ל נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם במאגר נבו).

[4] לגישה מקילה יותר, ראו ת"א 1093/90 עבדו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ,  תק-מח 95(2), 11139.

[5] ע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל  נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו) (2013).

[6] רע"א 4545/15 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם במאגר נבו) (2015).

[7] ת"א (שלום, ת"א) 62671/92‏ ‏ עזבון המנוחה אטל צוקר ז"ל נ' אסרף (פורסם במאגר נבו) (2000).

[8] פורת ושטיין, "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כ"א (1988) 191.

[9] ת"א 18524-07 עזבון המנוח בסיל ואח' נגד קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד (פורסם במאגר נבו).

[10] ת"א 145/87, אבו לגיען נגד קרנית, תק – מח 91 [2] 576.

[11] סעיף 54 פקודת הראיות, מורה כדלקמן: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; (4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; (5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור".

---

עו"ד יניר הראל כותב מאמרים משפטיים ועדכוני חדשות שבועיים מפסיקת בתי המשפט בישראל.

---

עו"ד יניר הראל מתמחה במימוש זכויות בקשר עם תביעות נפגעי תאונות דרכים.

---

עו"ד יניר הראל הינו מחבר הספר המוביל "דיני הראיות בתביעות ביטוח ופלת"ד".

---

משרד יניר הראל ושות' הינו בעל הצלחות מוכחות וניסיון רב בטיפול בתביעות נפגעי תאונות דרכים. 

---

---